אבא, אמא, במבה, מערת המכפלה, מקום קבורת האבות, חברון
מה יש להגיד על מערת המכפלה שעדיין לא נאמר?
היא כבר פה 4,000 שנה, מאז שקנה אותה אברהם אבינו מעפרון החיתי תמורת 400 שקל טהור. הוא קנה את המערה ואת השדה שלידה כנחלת קבר, וְאַחֲרֵי כֵן קָבַר אַבְרָהָם אֶת שָרָה אִשתּוֹ, אֶל מְעָרַת שְדֵה הַמַּכְפּלה עַל-פּנֵי מַמְרֵא הִיא חֶבְרוֹן, בְּאֶרֶץ כְּנעַן. וַיָּקָם הַשּׂדֶה וְהַמְּעָרָה אֲשֶר בּוֹ לאַבְרָהָם לאֲחֻזת קָבֶר, מֵאֵת בְּנֵי חֵת [בראשית כ"ג י"ט-כ']. וכך נקברו בה גם אברהם, בנו יצחק ואישתו רבקה, נכדו יעקב ואשתו לאה.
בחברון. צאו מהשער האחורי של קרית ארבע, פנו שמאלה וסעו ישר עד לסוף הירידה התלולה. פנו ימינה וימינה לחניה, והמערה תתגלה מיד מימינכם
להדרכה ומידע: היישוב היהודי בחברון, 1-800-400-456
לתיאום אירוע במערה: מנהלת מערת המכפלה, 02-9965333
ללא תשלום
בשביל הנשמה
אל תחמיצו ציון קבר ראשו של עֵשָו
לא
כל יום, 4:00 - 21:00 [בקיץ עד 22:00]. סגור ליהודים 10 ימים בשנה בררו במוקד המידע. בחגים עמוס
איפה? 
טלפון 
אתר האינטרנט
כמה זה עולה? 
בשביל מה? 
גישה לנכים 
שעות העבודה
בבראשית רבה מודגש נושא הבעלות הבלבדית של מערת המכפלה: "שלושה מקומות אין אומות העולם יכולים להונות את ישראל ולומר "גזולים הם בידכם" ואלו הם: מערת המכפלה, הר הבית וקבורתו של יוסף, ששלשתם נקנו בכסף מלא". מדהים שדווקא שלושתם אינם בבעלותנו הבלבדית כיום. כנראה שכסף לא משחק תפקיד במזרח התיכון.
רגע של גיאוגרפיה, הסטוריה וארכיטקטורה. כשמגיעים לחברון ועולים למערת המכפלה אפשר להבין מהו שדה עפרון החיתי ששכן כאן פעם. דמיינו את המקום לפני אלפי שנים. השטח המישורי שהפך בימינו לגן הוא מה שהיה השדה. תושבי העיר גרו אז בפסגת ההר שמשמאלכם, במקום בו שוכנת היום שכונת "תל רומיידה". זו העיר הקדומה. כל האיזור סביב היה ריק. ערוץ הנחל מההר ועד לשדה היה שומם, ובקצה השדה היתה מערה חצובה בסלע. זו המערה המדוברת. 400 שקל. לימים הלך הערוץ ונבנה, והוא מכונה "העיר העתיקה של חברון", כלומר בתים "חדשים", מהאלף שנה האחרונות. רק אחרי מלחמת ששת הימים הלכה העיר והתפתחה, ונבנתה "העיר החדשה". במקביל נבנתה קרית ארבע. לאורך ההליכה במרכז העיר העתיקה תוכלו להבחין במבני האבן הקסומים, בעלי המשקופים והפתחים האופייניים. גם בתצפית מרחוק תוכלו לראות ההבדל: הבתים הישנים במרכז העיר בגוון צהבהב, והבתים החדשים מסביב בגוון בהיר.
המבנה העתיק והמרשים ביותר עומד במרכז העיר העתיקה, והוא מבנה מערת המכפלה. הוא מורכב מבסיס אבן ענק, עליו תוספות מתקופות שונות. נתחיל מלמטה. התקרבו והסתכלו על האבנים הגדולות של קיר המבנה. מה הן מזכירות לכם? מי שנזכר בכותל המערבי בירושלים, לא טעה בכלל. אותו קבלן, אותו יזם. קראו לו הורדוס. "המלך הבנאי".
בדוכן של היישוב היהודי במרכז המבקרים למרגלות המערה תוכלו לקבל חוברת שמסבירה יפה את ההיסטוריה של המערה ומנחה אותנו בתוכה. עדיין מומלץ בחום לקחת מדריך טוב. החוויה תהפוך מסתמית למרגשת. אם אין לכם מדריך, ביישוב היהודי בחברון ישמחו לצרף לכם מישהו, בטלפון המופיע להלן.
נעם ארנון, דובר היישוב היהודי בחברון, לוקח אותנו "למערה". הוא מספר לנו בהתלהבות שאברהם היה פה לפני 4,000 שנה, מלכות דוד לפני 3,000, והורדוס לפני 2,000. הורדוס, מסתבר, הקים את המבנה המונומנטלי של המערה כאתר מורשת וכגימיק בחירות. אתם מבינים, ביהודה חיו אז יהודים [כאילו דה!] והורדוס רצה אותם לצידו. לפיכך הוא ניסה להצטייר כאברהם אבינו החדש, הממשיך. כמו אברהם גם הורדוס היה גֵּר, וכמו אברהם גם הורדוס - משקיע את מרצו במערת המכפלה. והוא השקיע. עובדה, המונומנט ניצב עד היום, אלפיים שנה אחרי.
מבית שני ועד היום היו עשרה כיבושים גדולים של המקום. חלקם הותירו חותמם במבנה. עד הכיבוש האחרון, שלנו, היה מותר ליהודים להתקרב רק עד המדרגה השביעית בגרם המדרגות החיצוני של המבנה. רחבעם זאבי זכר שבילדותו לא שעה לתנאי הזה ועלה יותר גבוה. הוא כמובן חטף מכות מהערבים. הזיכרון הזה חי בו כשכבש את המערה במלחמת ששת הימים וציווה להרוס את גרם המדרגות. אם תביטו בפינה הימנית של המבנה תראו את זכר המדרגה השביעית בכתם שחור שהותירו הנרות המודלקים כאן, בחורים בקיר, עד היום.
אל תוך מבנה המערה אנחנו עולים בגרם מדרגות חיצוני, במבנה אבן עם קצה חומה הרוסה, תוספת צלבנית מימי מסעות הצלב, אחרי שעברנו בשער אבטחה מקסים עשוי אלומיניום, תוספת ציונית מימי המג"ב. אנחנו מהלכים במערה, עוברים בציוני הקבר של האבות והאימהות. לכל אחד חדר מיוחד, המכונה "אולם" על שמו. "אולם אברהם" מול "אולם שרה". "אולם יעקב" מול "אולם לאה". אולמות יצחק ורבקה מסתתרים מאחורי גדר הברזל, בצד הערבי של המערה. במקומם מנוצלים המסדרון והרחבה הגדולה כחללי תפילה. קצת צפוף בחברון, בין החללים. בכל אחד מהאולמות בנו הערבים ארון אבן גדול מצופה בד מעוטר, המציין את קבורתו של אדם חשוב באיסלם. זהו "ציוּן קבר". הכל טוב ויפה, אבל איפה הקברים עצמם? ובכן, מערת המכפלה נמצאת מתחתינו, בעומק הקרקע. מסתורין גדול שורר בנוגע למה יש מתחת לפני השטח. פעמיים ניסו לברר את העניין. בשנת 1968 הוריד חובב העתיקות ושר הביטחון דאז, משה דיין, ילדה רזה דרך פתח צר אל תוך המערה. אכן, דיין היה ידוע ברגישותו ובטוב ליבו. המסכנה גילתה אולם ובו שלוש מצבות שממנו יוצאת מנהרה חשוכה ובסופה מדרגות. לא ברור מאיפה היא שאבה את האומץ ללכת במנהרה, לעלות במדרגות ולדפוק על האבן שחסמה את היציאה. מה שגרם לנשמתה הקטנה כמעט ולפרוח היו דפיקות ששמעה מהעבר השני של האבן, כתשובה לדפיקותיה.
עברו 13 שנה של מסתורין. סליחות במערת המכפלה וליהודים יש רשות להתפלל גם באולם יצחק, מקום הפתח של המערה. בחסות הרעש של התפילה נכנסו כמה חבר'ה ובתוכם המדריך הנאמן שלנו ועשו את המסלול ההפוך מהמסלול שעשתה החוקרת הצעירה של דיין. כאשר הגיעו לחדר ממנו שלשלו את הילדה 13 שנה קודם לכן הרגישו משב רוח. הם פתחו את הרצפה וראו מערה כפולה [מכפלה?]. "זחלתי בין העצמות. פתאום הרגשתי שאחד השלדים לופת את ידי." אומר נעם. אללה יסתור. בין העצמות נמצאו כלי חרס מימי בית ראשון, מלכות יהודה. הזמן הלך ואזל, מספר נעם. הם מיהרו לצאת, סגרו מאחוריהם את האבן, הניחו בחזרה את השטיח, אבל מישהו כנראה שכח פטיש [שכח פטיש?!] והערבים שהגיעו בבוקר אמרו אותנו לצבא. מאז - איש לא נכנס למערות האלה.
במערת המכפלה חמישה בתי כנסת, ארבעה בכל ציון ואחד מרכזי. ליהודים יש כניסה רק ל-18% משטח המערה, בעוד שלמוסלמים ניתן כל היתר. עשרה ימים בשנה יש ליהודים רשות להכנס ולהתפלל בכל שטח המערה, כולל באולם הגדול, "אולם יצחק". הימים הם: ערב ראש חודש אלול, ראש השנה, יום אחד בעשרת ימי תשובה, יום כיפור, שבת חיי שרה, יומיים בחול המועד סוכות ויומיים בחול המועד פסח.
יום אחד לקח נעם ארנון, דובר היישוב היהודי בחברון והמדריך הנאמן שלנו, יהודי אחד, אהוד בנאי שמו, לביקור במערת המכפלה. נעם סיפר לו על ההשׁבּעה שמשׁבּיע יעקב את בנו יוסף, לקבור אותו במערת המכפלה: אִם נא מָצָאתִי חֵן בְּעֵיניךָ שִים נא יָדְךָ תַּחַת יְרֵכִי, וְעָשִיתָ עִמָּדִי חֶסֶד וֶאֱמֶת: אַל נא תִקְבְּרֵני בְּמִצְרָיִם [בראשית מ"ז, מ"ט]. אהוד בנאי התחיל לרעוד. כשנרגע קצת הסביר שאביו נפטר זמן מה קודם לכן והוא לא אמר עליו קדיש כי היה רחוק מהדת. כמה ימים לאחר מותו נגלה אליו אביו בחלום והשביע אותו במילים האלה: "אל נא תקברני במצרים", ואחר כך לקח אותו ביד לבית הכנסת וביקש ממנו להגיד עליו קדיש. כך, כנראה, התחיל תהליך ההתקרבות של אהוד בנאי לדת, וכך הפך, ברבות הימים, למה שהוא מגדיר "סגן גבאי בבית כנסת ברמת גן". אכן מעלה מכובדת.
נכנסתם למערה? הנה לכם עוד סיפור יפה: מלבד ציוני הקברים של האבות והאמהות במערת המכפלה - במסדרון החיצוני, בו נכנסתם למערה, נמצא ציון קבר אחד נוסף. ללא שֵם, זהו ציון קבר ראשו של עֵשָו. פעם היה נוהג לשבת פה ערבי עיוור, ולקבל מטבע של חצי שקל מהעוברים והשבים. לאחר שמישש את המטבע והכניס אותו בין קפלי גלימתו, היה פוצח באגדה הערבית המספרת את סיפור המקום. "חוּשִים בּן-דן!" היה מתחיל הסיפור בצעקה. מסתבר שהערבי מספר את האגדה המופיעה במדרש היהודי. לפי הסיפור, כשעמדו בני יעקב לקבור את סבא שלהם, יצחק - עיכב עֵשָו את קבורת יצחק אביו עם איזו ביורוקרטיה מיותרת. שטר המכר על חלקו של עֵשָו במערה לא הגיע בפקס. כל המשפחה חיכתה סביב הקבר במשך כמה ימים לשליח שרץ למצריים. באיזשהו שלב לאחד החבר'ה נמאס, כי יש לו עוד סידורים לעשות וההלוויה הזאת לא יכולה לקחת לו את כל היום. הוא שלף סכין וסידר ככה שהראש של עֵשָו יתגלגל לתוך הבור. הטקס המשיך ויצחק נקבר. לזכר הראש בנו המוסלמים ציון קבר מיוחד. חוּשִים בּן-דן היה הבחור שפתר את הבעיה. במשטרת חברון הוא הסביר אחר כך שהוא חירש, ולכן לא הבין על מה המהומה [גמרא סוטה, דף י"ג ע"א]. הערבי העיוור, שישב כאן עד לפני 15 שנה, שמר די יפה על הסיפור החז"לי. מאז שהוא לא פה אין מי שיספר את הסיפור, והוא הולך ונשכח. אז הנה אנחנו עושים בשבילכם את העבודה. אתם חייבים לנו חצי שקל.
רגע לפני שתצאו, כשאתם בתוך מערת המכפלה, קחו לכם כמה דקות של שקט. יש שיפצחו בתפילה אל מול אחד מציוני האבות, יש שיתנו פרוטה לצדקה או ידליקו נר, ויש שיתבוננו. יבחנו מקרוב את סגנונות הבניה, יגעו באבנים, יביטו אל העיטורים בתקרות המקומרות ויפסקו בידענות שזו ערבסקה ממחצית המאה השמונה עשרה. בכל מקרה אתם חייבים לעצמכם התייחדות קצרה עם מקום קבורת האבות והאמהות, אחד מערשי הולדתו של העם היהודי. בכל זאת, לא בכל יום אנחנו נוסעים לבקר את אבא ואמא.
